נולדתי בארצות הברית, אבל הגעתי לארץ כשהייתי בת כמה חודשים. מגיל שנתיים גדלתי בצורן ותמיד הייתי מאוד יזמית. עשיתי דוכני כדורי שוקולד וחרוזים כשהייתי ילדה, מכרתי אבטיחים בים, הקמתי קייטנות משל עצמי, חוג בישול, ואהבתי את היצירה הזאת ואהבתי להרוויח כסף.

בגיל 18 התגייסתי להיות משקית חינוך, מאוד לא רציתי. רציתי להיות מדריכה, כמו אימא שלי או כמו בנות מוצלחות אחרות ששמעתי. והייתי משקית חינוך בהתחלה בגדוד 8 ו-90, ואז בבהד 15 של מודיעין, וממש נתתי את הכי טוב שלי, וגם קיבלתי המלצה מהקצינה שלי. היא אמרה לי, כל דבר שאת עושה בחיים, תנסי להשיג את התעודות הצטיינות, כי ישרת אותך אחר כך. אז בצבא, השגתי שלוש תעודות הצטיינות, אחת הצטיינות רמטכ״ל, שניה מפקד פיקוד מרכז ושלישית מטחיבת הצנחנים, על כל מיני דברים שעשיתי. מאוד אהבתי את היצירה, אני ממש הרגשתי שזו הגשמה עצמית. אהבתי שמתרשמים ממני.

בזמן שהייתי בבה״ד 15, הייתי בורחת מהבסיס בלילות והייתי מתנדבת בהרצאות בברים בתל אביב. בארגונים כמו funzing, think and drink, פשוט עניין אותי ללמוד. ולא היה לי כסף לשלם על ההרצאות, אז אמרתי זה ווין ווין סיטואיישן. וככה הכרתי גם את הפאונדר של think and drink וגם את הצוות של funzing.

אחרי הצבא התלבטתי אם לעשות פסיכומטרי או לטוס לטיול, ופתחתי ספר של פסיכומטרי וראיתי מה היה שם, ואמרתי, אוקיי, אני אטוס לטיול, ובזכות כל העבודות שעשיתי חסכתי מספיק כסף כדי ממש חודש אחרי השחרור לטוס.

טסתי לבד לניו זילנד, אוסטרליה, אינדונזיה, סינגפור ותאילנד. שם זה היה קצת חקירה של העולם, ולהיות מחוץ למסגרות ולפגוש אנשים. ולאט לאט התחלתי לבנות את הזהות שלי. זה היה עוד שלב מאוד התחלתי, אבל קצת לראות ולחשוב איזה בן אדם אני רוצה לראות בעולם.

חזרתי לארץ, התחלתי ללמוד בפסיכומטרי, היה סיוט, כי בחרתי לעשות את זה לבד, כי החברים שטיילתי אותם בניו זילנד, היו תותחים כאלה שאמרו לי ששווה לעשות לבד ושאין צורך בקורס, וזה היה באמת סיוט. מאוד הייתי צריכה עזרה והנחיה, ונתקעתי לבד עם ספרים משומשים. החווית פסיכומטרי שלי הייתה מאוד טראומטית.

אחרי הפסיכומטרי טסתי לחודש לאירופה לחברים אירופאיים שפגשתי בטיול, אז עברתי בין כמה מדינות.

כשחזרתי מאירופה, דיברו איתי עם הצוות של פאנזינג ורצו שאני אכנס לעבוד שם. הם התרשמו ממני כשהתנדבתי שם ואיך אני מתקתקת עניינים ואיך אני ראש גדול. אז יצרו איתי קשר ובאמת נכנסתי להיות שם מנהלת אופרציה. זה בגדול להיות אחראית על קביעת כל ההרצאות, לדבר עם המקומות, לגייס מקומות חדשים, לגייס עובדים חדשים, לעשות להם הכשרה.

הייתי שם לדעתי שנה או קצת פחות. תכלס מאוד סבלתי. היה מפגש חזיתי בין הפנטזיה שלי לבין המציאות, התפקיד היה תפקיד תפקיד קטן בלי מקום ליוזמות ואני רציתי משהו הרבה יותר רוחבי עם מקום ליזמות אבל לא הייתי יכולה לתקשר את הדברים האלה.

במקביל עשיתי פסיכומטרי שני. עברתי לתל אביב, לדירה שבורה שבורה שבורה, כי מבחינתי לחסוך כסף הייתה המטרה הראשונה. וזה היה די סיוט לגור שם.

מה שגרם לי לעשות תואר זה שלא ידעתי באמת מה אני רוצה לעשות. ידעתי שיש הרבה דברים שמעניינים אותי, וגם רציתי לפגוש אנשים חדשים, כי עוד לא פגשתי אנשים שהרגשתי שהם החברים שאני רוצה. כשהייתי בהרצאות ב-Funzing ו-Think and Drink, הייתי מסכמת לעצמי כל ערב דברים שאני לא יודעת, ויום אחרי זה עושה גוגל ובודקת ולומדת.

ראיתי שכל מה שקשור למדעי המוח מאוד מאוד עניין אותי. אני חושבת שבאיזשהו אופן גם רציתי להבין יותר טוב את הגוף ואת המוח, כדי לעזור לעצמי עם כל מיני אתגרים שהיו לי. רציתי להתקבל למדעי המוח, אבל בשביל להתקבל צריך לפחות 700 בפסיכומטרי,

ולא הצלחתי להשיג את זה - הגעתי מאוד קרוב אבל לא מספיק. אז במקום תואר של מדעי המוח, הלכתי לתואר של ביולוגיה ופסיכולוגיה, שזה בגדול אותם קורסים, מינוס מעבדה אחת של מוח ועוד שניים-שלושה קורסים. נרשמתי ואמרתי לעצמי שאני אכנס לקורסים של מדעי המוח בלי קשר, בלי לעשות את המבחנים, כי זה מעניין אותי.

התחלתי וזה היה מאוד מאוד מעניין. החל מתקופת המבחנים הראשונה התחיל להיות לי פחות טוב, כי נכנס הלחץ של המבחנים ולהספיק ללמוד - וזה תואר באמת קשה, כי הוא דו-חוגי. לפני שנכנסתי לסטרס של המבחנים, זה היה ממש מרתק. גם אחרי זה זה היה מרתק, אבל פשוט המון סטרס. בתחילת הסמסטר השני התחילה הקורונה, אז היה הרבה למידה מרחוק, וזה היה ממש סיוט, כי כאמור באתי גם לפגוש אנשים.

תוך כדי התואר, ידעתי שאני צריכה לפרנס את עצמי איכשהו, והבנתי שאני רוצה להיות הבוסית של עצמי ולהרוויח הרבה כסף לשעה. ראיתי שעבור גוונים בשיער, אנשים משלמים המון כסף, ואני עשיתי לעצמי את הגוונים בעזרת אימא שלי. אמרתי - למה שאני לא אעשה גם לאחרים?

התחלתי לפרסם את עצמי ופתחתי מספרה אצלי בדירה, בדירת השותפים שגרתי בה, והייתי עושה המון כסף לשעה. למדתי גם עוד טכניקות ועבודה עם חומרים פשוט מיוטיוב, ולקוחות ראו שיש לי עבודות יפות ורוב תמונות וסרטונים, אז הם הגיעו.

כשסיימתי את התואר, ידעתי שאני לא רוצה לעשות תואר שני, לא בפסיכולוגיה ולא בביולוגיה, כי הלימודים לא היו עבורי. משהו במבחנים, בלבחון אותי על הדבר הכי קטן, הרגיש לי שזה מפספס את התמונה הגדולה. בדיוק בזמן הזה המנכ״ל של Think and Drink הציע לי לבוא להוביל את הריטריטים, אז נכנסתי שם כמפיקת ריטריטים, וגם עזרתי בהרצאות וביצירת תוכן באתר. עבדתי שם תקופה תוך כדי שחיפשתי עבודה בהייטק.

כל המשפחה שלי מגיעה מעולמות ההייטק. מבחינתי לא הייתה אופציה אחרת אם אני רוצה לחיות חיים טובים ברווחה כלכלית, וגם ריגש אותי העניין של הסקייל - בעולמות ההייטק אתה יכול לעשות פרויקטים ולהגיע למיליוני אנשים.

התחלתי לחפש וכתבתי כמה פוסטים בלינקדאין על העולם של מדעי המוח ואיך זה מתחבר לשיווק. שיווק זה משהו שמאוד קל להיכנס אליו אם אתה בא עם פסיכולוגיה, כי יש דברים שאתה יכול להבין לבד - איך תוכן מסוים השפיע בצורה מסוימת. זה גם משהו שתמיד מאוד אהבתי לחקור ולבחון, מאז שאני זוכרת את עצמי.

ממש במזל פנה אליי מנכ״ל בלינקדאין והציע לי להיות מנהלת שיווק. דיברתי איתו והתחלתי לעבוד שם - סטארט-אפ מאוד חדש שבדיוק קיבל השקעה קטנה.

הייתי שם מנהלת שיווק, ממש העובדת החמישית-שישית. הייתה לי שם שנה קשה. בהתחלה זה היה מאוד מרגש, באמת הרגשתי שאני פועלת הרבה, אבל בשלב מסוים נהיה לי קשה, כי מאוד לא היינו באותו קו מחשבה, אני והמנכ״ל. עזבתי אחרי תקופה של - אני לא זוכרת אם זה היה שמונה חודשים או קצת יותר.

באותו הזמן, בגלל שהתעסקתי בדברים חדשים בשיווק ובמוצר שלא התעסקתי בהם קודם, במהלך העבודה השגתי לי מנטורים מקצועיים - אנשים מהתחומים האלה שהתייעצתי איתם. אחד המנטורים בעולמות המוצר חשב שאני חייבת להיות מנהלת מוצר, והוא גם שמע איך הסטארט-אפ מתנהל ואמר לי שאני חייבת לעזוב.

הוא אמר - תקשיבי, ברגע שתעזבי את העבודה אני אעזור לך, את קלאסית מנהלת מוצר, אני אמצא לך תכף עבודה. ואני האמנתי לו. באמת עזבתי את הסטארט-אפ והתחלתי לחפש. ראיתי שהוא באמת ניסה ושלח המלצות, אבל שום דבר לא זז, והייתי בתסכול מטורף.

אחרי תקופה של חיפוש עבודה ותסכול מזה, הקמתי מפגשי קפה אצלי בדירה של נשים שמחפשות עבודה, כדי שאני לא אהיה לבד בזה, ונוכל לעזור אחת לשנייה בזמן הזה ולחלוק ידע. באמת היו כמה מפגשים ממש טובים, ואז פרסמתי את זה שוב, ונרשמו 80 נשים, משהו כזה. בדירה שלי אין מקום ל-80 נשים, ואני באה מעולמות ההפקות, אז אמרתי - יאללה, כנס. עשיתי שיתוף פעולה עם חברת ZipRecruiter, ועשינו כנס ראשון.

בעצם זה הרגע שבו נולדה קהילת וידו, שקיימת עד היום - היא כבר מעל לשנתיים. וידו היא קהילה של נשים שמחפשות עבודה בעולמות ההייטק. מאותו כנס ראשון עשינו שיתוף פעולה עם עשרות חברות הייטק - ממיקרוסופט עד מונדיי, לייטריקס ועוד ועוד. כל הכנסים נועדו לעזור לנשים, ולתת להן גם כישורים בחיפוש עבודה וגם מציאת הזדמנויות בקלות יותר.

כיום יש כבר שלושה סניפים: תל אביב, חיפה וירושלים, ותכף יהיה גם בניו יורק. כל הקהילה מנוהלת על ידי מתנדבות, ואני מנהלת את המתנדבות.

כשהתחלנו להראות שהקהילה תפסה תאוצה - עשינו כנס עם ZipRecruiter, ואז גם עם Microsoft - כבר הייתה לי ביד ההוכחה שיש לי כישורים לניהול קהילה.

ראיתי שבמאנדיי חיפשו מנהלת קהילה. ידעתי שאם אשלח את הקורות חיים שלי הם פשוט יעברו מתחת לרדאר, אז מצאתי את האימייל של המנהלת המגייסת ושלחתי לה אימייל - אולי נעבוד ביחד, ואת כל הסיבות למה אני חושבת שיש פה התאמה ראויה. היא דיברה איתי והמשכנו בתהליך, ובאמת התקבלתי ונכנסתי למאנדיי, שם ניהלתי את קהילת Startup for Startup.

אחרי שנה עזבתי את מאנדיי וטיילתי שלושה חודשים במזרח, רגע להתרענן.

נכנסתי שוב לחיפוש עבודה, שכמו שסיפרתי קודם זה דבר שאני מאוד מאוד לא אוהבת. הרגשתי שאני תמיד שולחת קורות חיים ושום דבר לא מתניע, ולא רואים אותי באמת - חושבים שאני הרבה פחות ממה שאני יודעת שאני יכולה לתת. ניגשתי לאחד התפקידים של PMM (Product Marketing Manager), שזה בדיוק יושב על המשבצות שאני אוהבת וטובה בהן, באיזושהי חברה גדולה.

דיברתי עם המגייסת, ואחר כך דיברתי עם המנהלת המגייסת בזום בפגישה ארוכה. ואז הזמינו אותי למשרדים שלהם לפגוש את המנהלת המגייסת, ופגשתי אותה, והיא נתנה לי איזושהי משימה לבנות משהו בעזרת כלי AI. לא הצלחתי, כי לא באמת ידעתי. אמרתי לה שאני מאוד טובה בללמוד מהר, ושאני אשמח ללמוד לעומק את התחום הזה, אבל שכרגע לא מאוד הצלחתי, למרות שניסיתי. יום אחרי זה המגייסת התקשרה אליי ואמרה לי שהמנהלת מאוד התרשמה ממני אישיותית, אבל היא מרגישה שמקצועית התפקיד יהיה גדול עליי.

בשלב הזה אמרתי - די, משהו לא עובד. משהו לא עובד, לא מקליק, לא רואים מה שיש לי להביא. ואמרתי - יאללה, בואי נהפוך את הלימון ללימונדה. בכל מקרה רציתי ללמוד על כלי AI מלא זמן, אמרתי לחברים ולא הגעתי לזה. אז הנה, יש הזדמנות. כתבתי לקבוצת חברים וקולגות את הסיפור - שהמגייסת אמרה שאישיותית התרשמה ממני אבל מקצועית לא, כי אין לי מספיק ידע בכלי AI - ואני לוקחת את זה כהזדמנות ומזמינה אותם להרצאה עוד שבועיים שאני אעשה על כלי AI. מה יהיה בהרצאה - אין לי מושג עדיין, אבל בשבועיים הקרובים אני אעשה כל מה שאני יכולה כדי להפוך להיות המומחית לתחום הזה, ושהם מוזמנים. צירפתי הזמנה לקלנדר, וקיבלתי תגובות מאוד טובות.

אמרתי - יאללה, פאק איט, אני אפרסם גם בלינקדאין, מה יש לי להפסיד? בכל מקרה אני הולכת לראיונות עבודה ואני מרגישה שלא רואים מה שיש לי לתת. וב-worst case אנשים ידעו שאני מחפשת עבודה ושכרגע אני לא יודעת כלי AI אבל אני אלמד - וזה בסדר מבחינתי. פרסמתי את זה, ובכמה הדקות הראשונות כמעט לא היו לייקים ורציתי למחוק, אבל אז אמרתי שאני צריכה לחכות - אחכה רבע שעה, ואם רבע שעה זה לא תופס אני אמחק. ובאמת, במהלך הרבע שעה זה התחיל לתפוס תאוצה. הפוסט הזה הגיע ל-160,000 איש, עם המון המון לייקים ותגובות. זה הפעיל משהו אצל אנשים - הרעיון של לקחת משהו מבאס ולהגיד "זה לא מאיים עליי". בעקבות זה קיבלתי המון הצעות עבודה לדברים שלא חלמתי עליהם קודם - Head of Marketing בכל מיני מקומות, חברות מאוד מאוד טובות. התחלתי את ההתמודדות.

ההרצאה קרתה - נרשמו אליה 800 אנשים, עשיתי אותה גם פיזית וגם וירטואלית. אמזון הסכימו לארח את ההרצאה הפיזית, וזה היה מדהים.

בעקבות ההרצאה, התקבלתי לעבודה כ-Head of Marketing בסטארט-אפ שגייס 10 מיליון דולר, עם מייסדים שכבר מכרו סטארט-אפ אחד בעבר. בעולם טכנולוגי שהוא זר לי לחלוטין ואני לומדת אותו עכשיו - אני מאוד מאוד שמחה על ההזדמנות הזאת.