השתחררתי מהצבא, עשיתי פסיכומטרי, טסתי לטיול גדול, ו-9 חודשים מאוחר יותר עדיין לא הייתי ערוכה להתחיל ללמוד באוניברסיטה. השירות הצבאי שלי היה מלא בלמידה, ובעבודה מול המחשב מ-9 בבוקר עד 23 בלילה. לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד, למרות שהנחתי שמדעי המחשב. רק רציתי עוד זמן לנוח, לטעום את תל אביב, ולחיות חיים עצמאיים.

כל החברים שלי מהצבא עבדו אז בהייטק, בעבודות שלא מצריכות תואר או ניסיון, כמו אנליזה או QA והנחתי שזה מה שגם אני אעשה. גיבשתי קורות חיים באמצעות עזרה מחברים, והתחלתי לשלוח ולהתראיין. זה היה אז שוק של עובדים, והיו משרות בשפע, והתחושה הייתה שכל משרה זמינה לי.

באיזשהו שלב התראיינתי לסטארטאפ קטנטן שהייתי אמורה להיות בו העובדת השלישית. הגעתי לראיון עם אשת HR שאמרה לי ״העבודה הזו קטנה למידותייך, היא טכנית. את תתחילי אותה, תשתעממי מהר, וזה לא יהיה טוב לא לך ולא לנו. לכי חפשי משהו אחר. זה דבר גדול מאוד לקבל כילדה בת 21, ואני מודה לה מאוד עד היום. כי זה גרם לי להבין שיש חשיבות גדולה ליכולת להתפתח בתוך המשרה וללמוד. אם הייתי מתקבלת למשרה הזו, הייתי עושה את העבודה שהם היו צריכים בצורה מדויקת וטובה, והיא באותה מידה יכלה להגיד לי "התקבלת״. אבל היא הבינה שגיוס טוב מצריך התאמה משני הצדדים. משם והלאה עשיתי סוויץ׳ בכל עבודה שחיפשתי. שאלתי את עצמי תמיד - מה אני הולכת ללמוד כאן? מה יש לאנשים שמעליי ללמד אותי? במקום לנסות ולהתקבל פשוט, התחלתי לשאול שאלות.

חיפשתי מקום עבודה שיעריך אותי כעובדת, ושמי שמנהל אותי יהיה בן אדם איכותי וידען. שירצו לתת לי כלים והרבה אחריות. רציתי לא להיות בורג.

באיזשהו שלב כשחיפשתי עבודה, נתקלתי במודעה שנראית שעונה על כל הצרכים שלי. משרד שיווק לסטארטאפים והייטק שמחפש מישהו שינהל תקציב של מיליונים, ויהיה אחראי להצלחה של סטארטפים. זה היה נשמע מטורף. הגשתי קורות חיים, הגעתי לראיון עבודה, והקליק ביני לבין המנהל היה מיידי. לא היה לזה קשר למשרה שחשבתי שאני אעבוד בה, וזה לא היה הייטק, אבל זה ענה על כל הצרכים האחרים שלי. הבחירה בעבודה שתתן לי אחריות ותלמד אותי התבררה כמשמעותית מאוד, והשנה בה עבדתי שם הייתה מהמשמעותיות בחיי. רכשתי סקילים שלא הייתי מקבלת כבורג בעבודה קטנה - למדתי שיווק, יחסי אנוש, אפילו ראיינתי אנשים ויצרתי קריאייטיב.

בנוסף פגשתי בסביבת העבודה שני אנשים ששינו את המסלול שלי. שניהם היו בעלי עסק עצמאי שעובד מרחוק. דיברתי איתם המון על השאיפות שלהם בחיים, והתפעמתי מהיכולת שלהם להניע דברים וללמוד במטרה להצליח באופן עצמאי. עד אז לא היו בסביבתי אנשים כאלה.

אחרי שנה פלוס של עבודה מדהימה במשרד פרסום החלטתי לעזוב ולטוס ללמוד בודהיזם בנפאל. גרתי חודשיים בקטמנדו, ואחר כך טסתי לקופנגן לגיחה קצרה של 3 שבועות. שם פגשתי לראשונה את המושג ״נוודות דיגיטלית״ פנים אל פנים. בחלקו המערבי של האי גרו המון אנשים שאיפשהו בעולם היה להם עסק, והם ניהלו אותו מרחוק וחיו ליד החופים הכי יפים. נפעמתי באמת, ושם נרקם חלום דומה - לעבוד ולטייל, או לטייל חודשיים בשנה. שמתי לעצמי למטרה לאפשר לעצמי את סגנון החיים הזה שנראה לי מאוד מתאים לאופי שלי ולצרכים שלי.

תוך כדי התקופה בקופנגן התקבלתי לעבוד כמורה לפסיכומטרי בפסיכומטרי של המדינה, שם לימדתי 3 מחזורים.

הקורונה פרצה תוך כדי שהייתי מורה לפסיכומטרי, וזה השאיר המון תלמידי פסיכומטרי ללא מענה. זיהיתי את הפער הזה, ופתחתי קבוצת זום לתלמידים שהסתיים להם הקורס ואין להם עוד ליווי עד המבחן. הייתי מלמדת בזום, בהתחלה ב-10 שקלים למפגש לכל תלמיד. הייתי מרוויחה 200-300 שקלים לשיעור זום של שעה, שעה וחצי, והבנתי את הפוטנציאל שמסתתר כאן. בשלב הזה עוד לא היה לי עוסק פטור אפילו, ורק בחנתי וגיששתי בכל העולם הזה.

כשאני כותבת על זה היום הכל נראה כל כך קל וזורם, אבל כשאני חושבת על זה, סביב התקופה הזו נעזרתי בכל כך הרבה דברים כדי להקים את זה. הייתי שומעת שני פודקאסטים שעזרו לי מאוד - של תומי בראב שאני לא זוכרת את שמו, ושל ליאור פרנקל, ״פופקורן״. שמעתי ולמדתי המון מניסיונם של אחרים - הייתי קוראת הרבה בקבוצות פייסבוק, קוראת באינטרנט על איך מנהלים קורסים דיגיטליים, ויושבת עם חברים שכבר עשו את זה לפני. ניסיתי בשלב הזה לקבל רק כמה שיותר ידיעה על איך בכלל עושים דבר כזה. לא היה לי אתר, רק חשבון ביט ופוסטים בפייסבוק שבזמנו צברו המון תאוצה.

הסביבה שלי לא מאוד הבינה מה אני עושה - שיעורי זום בשביל 10 שקלים? אבל התוכנית שלי הייתה לצבור ביטחון, ואז להקליט את השיעורים, ואז לחשוב הלאה. בגלל שלא היה לי ניסיון בדבר כזה בעבר, ועבדתי קשה בשביל כל שקל שהרווחתי לפני זה, השקעתי כסף רק בכל פעם שהרווחתי כסף מהשיעורים. כשהקלטתי את השיעורים תחילה לא בניתי אתר, אלא השתמשתי באיזה אתר קיים שלא הייתי צריכה לשלם לו, אלא לקח לי אחוזים מכל מכירה. הרעיון היה להוכיח התכנות, לראות שיש עניין, ורק אז להשקיע כסף. לא לשים את כל הקופה על רעיון. וכשהיו לי 6000 שקלים ראשונים, השקעתי את כל כולם בבניית אתר לעסק שלי.

יש בעלי עסקים שחושבים על הרעיון וישר בונים אתר ומשקיעים בו את כל מה שיש בו, אבל אני יותר ״פחדנית״ עם כסף, ככה גדלתי. אז ככה בניתי את זה - מלמטה למעלה. בכל פעם שהרווחתי שקל, השקעתי אותו בפיתוח הרעיון.

בגלגול הזה של העסק שלי הגעתי להכנסה של באזור ה-7000 שקלים בחודש, והייתי מאושרת. חשבתי על זה כעל ״הכנסה פסיבית״, וכעל משהו שיחזיק אותי במהלך התואר.

3 שנים כמעט אחרי שהשתחררתי מהצבא, לאחר 3 טיולים ארוכים ועבודה של שנתיים, התחלתי תואר ראשון. המחשבה הראשונה שלי הייתה שאלמד מדעי המחשב, כי זה מה שלמדו בסביבתי, וכי כשהייתי בתיכון מאוד אהבתי לתכנת. אבל העבודה בשיווק מוקדם יותר בחיים גרמה לי להבין שאני אוהבת מספרים, ושאני אוהבת לבסס ידע על מספרים. בנוסף, רציתי בפעם הראשונה לעשות בחירה שהיא לא הבחירה שפותחת לי את כל הדלתות, ולהעביר את 3 השנים של התואר בכיף וברוגע. בתיכון למדתי פיזיקה ומדעי המחשב, בצבא הייתי ביחידה טכנולוגית, והפעם רציתי לקחת משהו שהוא כיף לי, ולא ״הדבר הנכון״ לקריירה. אם אני ארצה להיות מתכנתת אני אגיע לזה, ואם לא, אז המסלול הזה יהיה לי נכון יותר.

הבחירה במדעי הרוח הייתה אקראית, כי הייתי צריכה לבחור משהו לשלב אותו עם סטטיסטיקה. חשבתי לעצמ שיהיה לי את הסטטיסטיקה לראש, ואת מדעי הרוח לנפש. היום אני יודעת להגיד שאין החלטה טובה מזו, ובדיוק כך היה. התואר במדעי הרוח נתן לי כל כך הרבה. גם ידע, גם מיומנויות, וגם הנאה. זה היה לרגעים קשה, כי אני יותר ריאלית מהומנית, אבל גיליתי בעצמי גם את הצד הזה.

לא צעד משמעותי בחיים שלי, אבל כזה שכדאי ללמוד ממנו. בשנה השלישית לתואר שלי התפזרתי. תוך כדי שנה שהיא גם ככה קשה בתואר, הציעו לי לעבוד כעוזרת הוראה בקורס שאהבתי, ולקחתי את העבודה. הזמן שהיה לי להשקיע בעסק שלי היה אפסי. השיווק שלי פחת, ההכנסה ירדה, הרגשתי רע עם עצמי, ובמקום להתמקד, החלטתי לעבוד אצל מישהו שתפסתי כמומחה בשיווק, כדי ללמוד עוד על שיווק ולהרים את העסק. כמובן שלא למדתי, אלא רק מילאתי את הזמן שלי בעוד ועוד דברים. הזוגיות שלי נפגעה, והנפש שלי נפגעה. 

לאחר כמה חודשים סיימתי את העבודה באוניברסיטה, הפסקתי עם עבודה בשיווק, פרסתי את הסמסטר האחרון בתואר לשניים, והלכתי לעבוד בבית קפה. רציתי להתמקד בלימודים, בלהרגיש טוב, ובלהנות ממה שאני עושה. גם את האתר שלי, מאיה סקול, שמתי בצד. ההכנסה ממנו המשיכה, אבל הייתה בשלב הזה די קטנה.

בסוף שנה ג׳ בתואר, לקראת תחילת שנה ד׳, עמדו בפניי שתי אפשרויות - אני שמה את ההימור שלי על העסק שלי ומרימה אותו. גורמת לו להכניס לי מספיק כסף כדי לחיות, ומתמקדת בזה בשנה הקרובה. מאוד פחדתי מזה. פחדתי להכשל, והרגשתי שכבר נכשלתי.

האופציה השנייה הייתה לעבוד בהיי-טק ולראות אם זה מתאים לי. המון חברים שלי עבדו בהיי-טק. זה המסלול הטבעי של התואר שלי, זה כסף וזה הטבות, וזה משהו שאני יודעת שאני אצליח בו. אבל כמובן שזה סוגר לעת עתה את החלום של טיול ועבודה.

אחרי התלבטות הלכתי על האופציה של ההייטק. החלטתי להתמקד בדבר אחד, והרגשתי שלכל דבר יש את הזמן שמתאים לו. אם אני מפחדת לפתח את העסק, אולי לא כדאי לעשות את זה ממקום של חוסר ושל כורח המציאות. כשהקמתי אותו עשיתי את זה מתוך מקום של כסף, ויכולת, וזה מה שעבד לי ועזר לי לעשות צעדים אמיצים. התחלתי לעבוד כאנליסטית במשרה חלקית, 3 ימים בשבוע, ובשאר הזמן סיימתי את התואר, ותרגלתי באוניברסיטה. 

השנה פלוס שעבדתי בהייטק הייתה כיפית, מלמדת, ובעיקר הרגשתי שהתגברתי על מכשולים שפגשו אותי בתואר בתחום של תכנות ויישום מה שלמדתי. היום אני משתמשת בכלים שלמדתי שם כל הזמן. גם מאוד כיף להיות בחברת אנשים טובים כל הזמן.

סיימתי את התואר הראשון בהצטיינות, התחילה המלחמה, ובן זוגי ואני החלטנו לקחת את עצמינו לזמן מחוץ לארץ. החלום שחשבתי עליו כבר 5 שנים בשלב הזה נראה אפשרי ובר מימוש. אמנם לא הייתה לי הכנסה גבוהה מהעסק של הפסיכומטרי, אותו השארתי על אש קטנה, אבל הזמן הבשיל - אין לי תואר, אין לי מחויבויות, ויש לי שנה עד התואר השני. הזמן מושלם. כל מה אני צריכה זה להרוויח כסף. אבל זה סקיל שהוכחתי לעצמי כבר שיש לי, ואני רק צריכה אומץ. בשלב הזה פתחתי טיקטוק, על החיים ועל המוות, והתחלתי להעלות שם סרטונים. זה צבר תאוצה, והתחלתי לראות הכנסות. לא ציפיתי להרבה - אמרתי שאם אני אפילו אראה 3000 שקלים בחודש מהדבר הזה, זה יספיק לי כדי לטייל במזרח ולא להרגיש שאני חיה מהחסכונות. בנוסף, חשבתי שאלמד יום אחד בשבוע שיעורים פרטיים וכך אשלים עוד 4000 שקלים. בעיקר רציתי להראות לעצמי שאני יכולה להתמודד גם עם חוסר הצלחה, ולעלות ממנה.

לא ציפיתי כמה שהטיקטוק יתפוצץ, וכמה טוב זה יביא איתו. ההכנסה שלי הוכפלה פי כמה וכמה, ולא רק שכיסתה את הטיול, הצלחתי אף לחסוך כסף תוך כדי. החזרה ללימוד שיעורים פרטיים גם הביאה איתה מעורבות מחודשת,