בגיל 18 התגייסתי לצה״ל, היה לי פרופיל נמוך וחשבתי בהתחלה ללכת לתפקיד בחיל המודיעין מאחר ולמדתי ערבית והיו לי ציונים גבוהים. לקראת הגיוס, לאחר שנים שעסקתי בספורט, בעיקר כדורגל מקצועני ותחרויות ריצה למרחקים ארוכים, הבנתי שאני רוצה להתגייס למקום שלא אצטרך לשבת מול מחשב כל היום.

שמעתי על תפקיד של מדריך כושר קרבי והתפקיד נשמע לי מתאים לי בול. התגייסתי לתפקיד הזה ובסוף ההכשרה הציעו לי להישאר בבסיס ההכשרות וכך אוכל לאחר כמה חודשים של למידה להכשיר בעצמי מדריכים חדשים.

התפקיד נתן לי המון, בעיקר ביטחון לדבר מול אנשים ועזר לי להפוך מנער ביישן למבוגר בעל ביטחון.

בגיל 21 השתחררתי מהצבא והתחלתי לעבוד כמאמן כושר, גם באופן פרטי וגם במקומות שעבדתי בהם. זה היה טבעי להמשיך משירות צבאי שעסק באימון לעבודה זו. אימנתי במשך שנתיים, לאחר מכן טסתי לדרום אמריקה ל5 חודשים, וכשחזרתי המשכתי לאמן במשך כמה שנים נוספת.

בגיל 23 התחלתי תואר ראשון בפסיכולוגיה עם התמחות בספורט. לאורך שנותיי כמאמן כושר הייתי גם מספק מענה רגשי לעיתים קרובות למתאמנים, במיוחד לילדים שאימנתי. בנוסף, כשחשבתי מה ללמוד, שוב חשבתי כמו לפני הצבא ללמוד משהו ״נחשב״ משהו שאוכל להרוויח איתו כסף אחר כך אבל מהר מאוד הבנתי שאני אוכל ללמוד רק משהו שאוהב. ספורט אהבתי, פסיכולוגיה היה נשמע לי מעניין, אז נרשמתי ללימודים של פסיכולוגיה עם התמחות בספורט.

לאורך התואר הראשון העניין בספורט פחת והעניין בפסיכולוגיה גדל. השתתפתי בתכנית מצטיינים של המוסד שבו למדתי שכיוון לכך שנמשיך לתואר שני, לקראת סוף התואר הראשון הבנתי שזה מעניין אותי ושאני רוצה להיות פסיכולוג, להיות מטפל, ושלכן אנסה להתמיין לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית.

לפני שאתמיין לתואר שני החלטתי לעצור הכל ולקנות כרטיס טיסה להודו בכיוון אחד, היו לי הרבה שאלות שהעסיקו אותי, על עצמי, על העולם, והרגשתי שבהודו אמצא תשובות, החלטתי שאטייל עד תקופת הראיונות לתואר שני, מה שהשאיר לי בערך 7 חודשים פנויים.

בהודו נחשפתי לבודהיזם והוא הפך למצפן שלי, לאופן שבו אני מבין את העולם והדבר שמכוון אותי יותר מכל דבר אחר. בעקבות כל העניין בטיפול גבר מתוך מוטיבציה של עזרה לאחרים ושל להתעסק בסבל של אחרים.

חזרתי מהודו והתמיינתי לתואר שני, אל לא התקבלתי. 

לא התבאסתי כי זה השאיר לי זמן פנוי ללמוד דברים שמעניינים אותי עד הפעם הבאה שאתמיין לתואר השני שוב. טסתי לאירופה לכמה חודשים שבהם המשכתי ללמוד בודהיזם.

בזמן הזה החלטתי שלא אחזור לאמן אימוני כושר כי זה הפסיק לעניין אותי. השתמשתי בידע שצברתי בתואר הראשון, בלימודים נוספים של אימון מנטלי לספורטאים ובלימודי הבודהיזם והתחלתי באופן עצמאי ללוות נערים שחקני כדורגל מבחינה מנטלית. ככל שעבר הזמן השם שלי עבר מפה לאוזן וליוויתי עוד ועוד נערים, ראיתי איך הם מפתחים חוסן, יכולת להתמודד עם לחץ ואיכויות רבות נוספת שנכחו במגרש הכדורגל ומחוצה להם בהקשרים נוספים של חייהם. העבודה הזו מילאה אותי ואהבתי אותה מאוד, למרות שידעתי שזו לא התחנה הסופית אבל זו תחנה טובה בדרך.

לאחר הטיסה לאירופה, כשחזרתי לארץ לאחר 4 חודשים, הייתי בריטריט בודהיסטי ובסופו ניגשה אליי אישה ואמרה לי שהיא מנהלת צוות של מדריכים שעובדים עם ילדים בדרום תל אביב ואם אני מחפש עבודה. אמרתי לה שכן וככה הגעתי לעבודה שבה אני עובד היום. בנוסף לעבודתי הפרטית עם שחקני כדורגל התחלתי לעבוד בפרויקט חונכות שנקרא הרשת החברתית.

בעבודה הזו הרגשתי שסופסוף הגעתי הביתה, שאבתי השראה מהמנחים שלי ומהתיאוריות שנשענים עליהם, תיאוריות של פדגוגיה ביקורתית, סוציולוגיה, פילוסופיה ועוד. בעבודה הזו אני עד היום חונך ילדים ומהווה מבוגר משמעותי בחיים שלהם, אני חלק מהבית שלהם, מכיר את כל הדמויות בחייהם ועושה כל שביכולתי על מנת לשפר את נסיבות חייהם ולעזור להם לספר סיפור אחר וטוב יותר על עצמם לעצמם ולאחרים. העבודה הזו פתחה בפניי תחומים ורעיונות חדשים שארצה לעסוק בהם בהמשך חיי, בדגש על חינוך.

שנתיים לאחר הניסיון הראשון להתקבל ניגשתי שוב לראיונות לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. הפעם התקבלתי וכרגע אני סמסטר ב׳ של השנה הראשונה מתוך שנתיים של התואר השני. הטיולים בחו״ל, הבודהיזם, העבודה ברשת החברתית והסקרנות שפיתחתי בספרות, מוזיקה, סוציולוגיה, פילוסופיה ועוד עזרו לי להגיע בשל ומוכן לתואר שני. אין ספק שמעל הכל עזרה לי העבודה שבה פגשתי ״את החיים״ ומתוך השטח למדתי על אנשים, ילדים, מערכות מדיניות ומצוקות. 

היום אני בן 30, מצליח בלימודיי ובעבודתי ומחכה לסיים את התואר, להמשיך להתמחות ולהפוך לפסיכולוג.